תמ"ש (ירושלים) 13993/02 - פלוני נ' פלונית . תק-מש 2007(1), 516.

תמ»ש (ירושלים) 13993/02 — פלוני נ’ פלונית . תק-מש 2007(1), 516.
========================================
תמ»ש (ירושלים) 13993/02

פלוני

נ ג ד

פלונית

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים

[15.02.2007]

השופט שלמה אלבז

בשם התובע — עו»ד רובינוב לאוניד

בשם הנתבעת — עו»ד פלוטקין ישראל

פסק דין

זוהי תביעת נזיקין בטענה של מניעת קשר בין אב לבין בתו. אמה של הקטינה, נתבעת לפצות את התובע, בסך כולל של 30,000 ₪. מתוך סכום זה, סך 25,000 ₪ בגין עוגמת נפש, סך 1,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה, בימים בהם נמנע בעד התובע לפגוש בקטינה והיתרה, 4,000 ₪, בגין «הוצאות משפטיות מיותרות כתוצאה ממעשיה של הנתבעת».

1. 1. התובע והנתבעת הכירו לפני כ — 9 שנים ולאחר שעברו להתגורר ביחד, נולדה להם בת, ביום … בני הזוג לא נישאו מעולם. במועד בו ניהלו חיים משותפים, התגוררו הצדדים בדירת התובע בעיר …. לאחר הפירוד, שבו הנתבעת והקטינה ל… והתובע נותר ב….
2. 2. בין הצדדים התנהלו הליכים בפני ביהמ»ש, בתביעות שהגישה הנתבעת כנגד התובע, למזונות הקטינה, בתמ»ש 13990/02 ולהחזקתה, בתמ»ש 13991/02.
3. 3. ביום 12.02, הגיעו הצדדים להסכמות, בעניין מפגשי התובע והקטינה וזאת למשך חודש ימיםמיום מתן ההחלטה. ביום 20.1.03, ניתן פס»ד למזונות הקטינה.
4. 4. ביום 1.03, הגישה הנתבעת בקשה לשינוי ההסכמות בטענה שהתובע מפר אותן בכך שאינו לוקח את הקטינה ל»פאן — פאן» ומבלי להודיע לנתבעת, לוקח אותה לבית דודתה של אם הנתבעת. עוד נטען שהתובע השיב את הקטינה מהביקור באיחור של 30 דקות וזאת במזג אוויר חורפי והילדה לקתה בדלקת אוזניים. הנתבעת הוסיפה שהאב אינו מקפיד על מועדי לקיחת הילדה מהגן והשבתה לאם. הנתבעת דרשה שהתובע יקפיד לקחת את הקטינה מהגן, בשעה 11:00 ולא קודם ויבלה אתה רק במקומות שנקבעו בהחלטה, דהיינו «פאן — פאן», יחזיר את הילדה אך ורק לבית אמה, עד השעה 14:00. עוד נתבקש ביהמ»ש לחייב את התובע לדווח לנתבעת בתום הביקור, כל דבר שתדרוש לדעת לגבי הקטינה ולגבי מהלך הביקור, לחייב את התובע לקבל הדרכה בטיפול בקטינים ולהמציא מסמך המאשר כי אכן קיבל הדרכה שכזו.

התובע התנגד לחלק מדרישות הנתבעת, צירף לתגובתו סדרת צילומים, בהם נראית הקטינה מבלה ונהנית ונימק את לקיחת הקטינה לבית הדודה בטענה ששם האוכל טרי ובריא. האב הודה כי השיב את הקטינה באיחור, אך טען שהמדובר באיחור קל של כ — 10 דקות וזאת משום שהקטינה נהנתה מהביקור. התובע הציע שינויים במועדי הקשר עם הקטינה.

5. 5. בהחלטתי מיום 2.03, קבעתי שהמדובר בבקשה קטנונית וקנטרנית. הנתבעת נתבקשה להודיע אם היא מסכימה לשינוי המועדים שהוצע ע»י התובע. בסופו של דבר לא הושגה הסכמה בעניין זה.
6. 6. בהחלטתי מיום 3.03, הבעתי את התרשמותי מכך שהמבקשת נוהגת בקטינה כברכושה הפרטי ומעוניינת לשלוט על התובע ובדרך פעולתו, גם בזמן שהקטינה נמצאת בהחזקתו. עוד הבעתי את התרשמותי שלא קיים חשש לפגיעה בקטינה.
7. 7. בעת הדיון ביום 6.03, חזרה בה הנתבעת מבקשתה לשינוי ההסדר והתובע עמד על דרישתו להארכת שעות הביקור. בהחלטה מאותו יום, הוריתי לפקידת הסעד להגיש תסקיר בעניין הרחבת שעות הביקורים.
8. 8. ביום 12.03, הגישה פקידת הסעד תסקיר, בו פירטה רשימה מפורטת של המלצות ובין היתר, המלצה שאיחור של עד שעה בהחזרת הקטינה לבית האם לא יחשב כאיחור. פקידת הסעד הביעה דעתה שאין מקום להגשת תלונות חוזרות והמליצה שהאם לא תנתק שיחות טלפון בין האב לבין הקטינה.
9. 9. ביום 2.04, הגיעו הצדדים להסכמות בקשר להסדרי הביקורים. על פי הסכמות אלה, היה האב אמור לקבל את הקטינה, אחת לשבועיים, מיום חמישי ועד יום שישי. הסדר זה נקבע אמנם לתקופה של 6 חודשים, אולם בפועל המשיכו הצדדים לנהוג על פיו והנתבעת לא טענה שהמדובר בהסדר זמני (ראה סעיף 2 לסיכומיה).
10. 10. ביום 7.05 התלוננה הנתבעת במשטרה על כך שהתובע איים להרוג את הקטינה. אין חולק שכתוצאה מתלונה זו, הגיעה המשטרה, באותו יום, לפארק הקופים, בו ביקר עם הקטינה ועצרה אותו, בנוכחות הקטינה. לטענתו, הוא הובא לתחנת המשטרה ב… ולאחר מכן הובא לתחנת המשטרה ב… ונחקר. בשעה 20:00 בערך, שוחרר התובע מתחנת המשטרה.

הנתבעת טענה שתלונתה הייתה מוצדקת לחלוטין. לדבריה, התובע אמר לנתבעת ולאמה, בעת שנטל את הילדה, כי אין לו טעם לחיות ואין טעם לחייה של הילדה וביקש מהנתבעת ואמה להיפרד לשלום מהמזונות. לדבריה, המדובר באיום מפורש, לפגוע בעצמו ובילדה ולאור היכרותה עם התובע, היא התייחסה לאיום זה במלוא הרצינות והגישה על כך תלונה למשטרה. העובדה שברכבו של התובע נמצא גרזן, רק הוסיפה, בדיעבד, אמינות לאיום וההסבר שנתן התובע בבית המשפט, להמצאות הגרזן ברכב, היה מופרך על פניו.

11. 11. ביום 7.05, פנתה הנתבעת לבימ»ש השלום כנגד התובע, בבקשה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת ובקשתה נדחתה.
12. 12. ביום 8.05, הודיע התובע לנתבעת על כוונתו לקבל את הקטינה לביקור, ביום 19.8.05. במועד זה הגיע התובע אל בית הנתבעת ב… והנתבעת הודיעה שהקטינה אינה רוצה להיפגש עמו.

הנתבעת טענה שלאחר תקופה של כחודש, במהלכה נמנע התובע מלבקר את הקטינה ולא יצר עימה כל קשר, לרבות קשר טלפוני, הגיע התובע לביתה, כדי לקבל את הילדה וזאת לאחר שרק יום קודם לכן הודיע על כוונתו לעשות כן. הילדה סירבה, בכל תוקף, ללכת עם התובע וכל ניסיונות השכנוע של התובע ושל הנתבעת לא הועילו. התובע התקשר, בו במקום, לעו»ס וגם זו ניסתה בטלפון לשכנע את הילדה ללכת עם התובע, אך גם ניסיון שכנוע זה לא צלח. עוד טענה שלאחר מכן, פגש התובע באקראי באמה, בכניסה לבנין בו היא מתגוררת והחל לגדפה ולירוק בפניה.

13. 13. אין חולק שביום 8.05 התקשר התובע אל הנתבעת והודיע שברצונו לקבל את הקטינה לביקור בן 5 ימים, החל מיום 23.8.05, כפי שנקבע בהחלטת ביהמ»ש בעניין הסדרי הראיה. התובע גם הודיע שקיבל חופשה, בת שבוע ימים וברצונו לקיים את הסדרי הראיה עם הקטינה במהלך החופשה.
14. 14. ביום 8.05, כחודש לאחר מעצר התובע ולאחר הפניה הכושלת לבימ»ש השלום, הגישה הנתבעת כנגד התובע, בקשה למתן צו הגנה, בתמ»ש 13992/02. בבקשתה חזרה הנתבעת על טענתה שהתובע איים להרוג את הקטינה ואת עצמו. עוד נטען שהתובע ירק וקילל את אמה של הנתבעת. בעדותה בפני ביהמ»ש, טענה הנתבעת שהמשטרה מצאה גרזן בתא המטען של מכונית התובע. בהחלטה מיום זה, ניתן צו הגנה כנגד התובע, האוסר עליו להכנס לדירת הנתבעת, להשתמש באלימות או להטריד את הנתבעת ואת הבת, בין בטלפון ובין בדרך אחרת. בנוסף, ניתן צו לתסקיר פקידת סעד.
15. 15. התובע טען שהגיע לבית הנתבעת ב…, ביום 8.05, על מנת לקבל את הקטינה לחופשה המתוכננת, אך זו לא השיבה לטלפון. על כן המתין לקטינה ליד ביתה, כ — 3 שעות ולאחר מכן פנה למשטרה על מנת שיעזרו לו לקבל את הקטינה לביקור. אז נמסר לו שהוצא נגדו צו הגנה.

הנתבעת הכחישה טענה זו וטענה שהתובע לא הגיע לביקור, באותו יום. עוד טענה שבדרך כלל, כאשר התובע מגיע לקבל את הילדה, הוא מתקשר לנתבעת ומודיע לה שהוא ממתין לילדה, ליד הכניסה לבניין. באותו יום לא התקשר התובע אל הנתבעת ולא הודיע לה שהגיע, למרות שהילדה הייתה מוכנה להתלוות אליו והמתינה בבית הנתבעת לכך שהתובע יאסוף אותה. הנתבעת לא יכולה הייתה להסביר את הסתירה בין טענתה שהכינה את הקטינה לביקור, לבין פנייתה, בו ביום, לביהמ»ש בבקשה למתן צו הגנה כנגד התובע, בטענה שהוא מאיים על חיי הקטינה (עמ’ 19, ש’ 15).

מקובלת עלי טענת התובע שבמועד זה הגיע לבקר את הקטינה, לאחר שהודיע מבעוד מועד על בואו והנתבעת לא רק שמנעה את הביקור, אלא שלא עשתה דבר כדי להודיע לתובע על ביטולו.

16. 16. בדיון שהתקיים בפני כב’ השופט מנחם הכהן, ביום 8.05, במעמד שני הצדדים, הסכימו הצדדים להיבדק בפוליגרף.

תוצאות הבדיקה העלו שהתובע לא איים על הקטינה.

על פי החלטת בית המשפט מיום 1.9.05, נותר צו ההגנה בתוקפו ונאסר על התובע להכנס לדירת הנתבעת, עם זאת, בוטלה ההגבלה בצו, שחייבה את התובע להפגש עם הקטינה אך ורק במרכז הקשר. הנתבעת חוייבה בתשלום החזר הוצאות בדיקת הפוליגרף.

17. 17. לא יכול להיות חולק שמאז מתן צו ההגנה, במעמד צד אחד, 8.05, פחתו המפגשים בין התובע לבין הקטינה. הנתבעת טענה שהתובע נטל את הילדה פעמיים, בתיאום עם העובדת הסוציאלית. פעם אחת הוא קיבל את הילדה לשלוש שעות והחזיר אותה כעבור 4 שעות. פקידת הסעד ציינה בתסקירה מיום 21.12.05, שלאחר הגשת התלונה ע»י הנתבעת והבקשה למתן צו הגנה, הופסק כליל הקשר בין האב לבין בתו והוא חודש רק בהתערבות פקידת הסעד. לטענתה, התובע לא יצר קשר עם הקטינה, מחשש שהנתבעת תעליל עליו עלילות שווא. פקידת הסעד ציינה שהתובע חש פגוע ונסער מהאירועים סביב הבקשה למתן צו הגנה וטען שהקטינה מוסתת כנגדו. הקטינה סיפרה לפקידת הסעד שלא נפגשה עם אביה, זמן רב ותרצה זאת בכך שלא היה לה זמן, היו לה שיעורי בית וחוגים. פקידת הסעד הביעה דעתה שהקטינה חיפשה רציונליזציות על מנת להסביר את מיעוט הביקורים עם אביה ואף ניסתה לבטל את חשיבותו. דברים אלה עמדו בסתירה לעובדה שכאשר שוחחו על תכני הקשר עם האב, אורו עיני הקטינה וניכר היה כי חוותה חוויה מכילה וחיובית בקשר עמו.
18. 18. התובע טען שעוד מתחילת הפירוד בין בני הזוג, סירבה הנתבעת לאפשר לו להיפגש עם הקטינה וכתוצאה מהתנהגותה, נותק הקשר בינו לבין הקטינה. עוד הוסיף שבמהלך ההתדיינות בבית המשפט, התנגדה הנתבעת לאפשר יותר ממפגש אחד בשבוע ואף זאת למספר שעות ובנוכחותה בלבד, דבר שהתובע התנגד לו. לטענתו, גם לאחר שהסדרי הראיה נקבעו בהחלטה, מנעה הנתבעת את קיומם ואת הקשר הטלפוני בינו לבין הקטינה. עוד טען שהנתבעת מסיתה את הקטינה כנגדו, באופן שיטתי ואוסרת עליה מפורשות להיפגש עמו. לטענתו, לעיתים קרובות, נהגה הנתבעת לא להשיב לתובע בטלפון, במועדים שהותר לו ליצור קשר עם הקטינה ולקבלה לביקור וכך מנעה בעדו להיפגש עם הקטינה.

הנתבעת טענה שמעולם לא הסיתה את הילדה כנגד התובע. עוד הוסיפה שאין פלא שהילדה ראתה בתובע אדם זר וסירבה ליצור עימו קשר. לטענתה, נהג התובע לקחת את הילדה, פעם במספר חודשים, ובפעמים שלא הגיע לבוא ולקבלה, במועדים שיועדו לכך, לא טרח להודיע לנתבעת על כך ובכך יצר ריחוק וניכור ביחסיו עם הילדה. עוד הוסיפה שגם בימים בהם בא התובע לקבל את הילדה, הוא אחר תדיר בקבלתה ובהשבתה לביתה. התנהגותו זו יצרה משטר לא סדיר ובלתי מתקבל על הדעת של פגישות עם הילדה. הדבר גרם לילדה מפחי נפש רבים, פגע בביטחונה ואילץ אותה לבטל ולשנות תוכניות, פעם אחר פעם, בשל הציפייה שנגוזה לבלות עם אביה.

בהתייחסה לטענות בדבר מניעת קשר טלפוני, טענה הנתבעת שהתובע נהג להתקשר לילדה, רק בחלק מהשעות שהוקצו לו. הנתבעת והילדה נאלצו להישאר בבית ולהמתין לשיחת טלפון שלעיתים נתקיימו ולעיתים לא. בחלק מהשיחות, כאשר הבין התובע שהנתבעת או אמה הרימו את השפופרת, הוא ניצל זאת כדי לדבר אליהן בגסות, לגדף ולהעליב אותן ואף לאיים עליהן בפגיעה פיסית.

19. 19. התובע טען שהנתבעת גרמה לכך שמפגשיו עם הקטינה יתקיימו רק אחת לחודשיים, במקום פעם בשבועיים, כפי שנקבע בהחלטה. עוד טען שגם לאחר שקיבל הסכמת הנתבעת לפגישה עם הקטינה והגיע מ… ל…, נהגה הנתבעת להודיע שהקטינה אינה רוצה להיפגש עמו. בדרך כלל לא צלחו הניסיונות לשכנע את הקטינה לסוע יחד עם התובע.

הנתבעת הכחישה טענות אלה וטענה שמעולם לא מנעה בעד הילדה להצטרף לתובע, בנסיעותיו ל…, בימים שיועדו לביקורים, עפ»י החלטת ביהמ»ש. לטענתה, התובע הוא זה שנמנע מלבקר את הילדה, באופן סדיר ולקיים עמה קשר רציף.

20. 20. אין חולק שהתובע התקשר לב»כ הנתבעת ולעו»ס רות בן אברהם, כדי לקבל את הקטינה לביקור ואין חולק שלפחות במקרה אחד הייתה זו פקידת הסעד אשר הביאה לחידוש הקשר בין האב לבין בתו. התובע טען שעד להגשת התובענה לא אישרה הנתבעת שתמסור את הקטינה לתובע לביקורים, כפי שנקבע בהחלטה.
21. 21. הנתבעת טענה שמעולם לא מנעה בעד הקטינה כל מפגש עם אביה ובכל פעם שהתובע הטריח עצמו לבקרה, הוא קיבל את הקטינה אליו. על מנת להוכיח טענתה בקשר לביטולי הביקורים, צירפה הנתבעת לתצהירה רשימת מועדים, בהם, לטענתה, התקשר התובע לקטינה ורשימת מועדים בהם הגיע על מנת לקחת את הקטינה לביקור אצלו. לטענתה, מעט התובע לבקר את הקטינה ובמהלך שנת 2005, לקח אותה לביקורים, 6 פעמים בלבד. ברשימה זו צוינו שני מועדים בהם הגיע התובע לקחת את הקטינה, אולם הקטינה סירבה ללכת עמו. עוד נטען שהתובע התעלם מחובותיו על פי החלטות ביהמ»ש ולא התקשר להודיע לנתבעת כאשר הגיע לביתו עם הקטינה וכאשר יצא משם, על מנת להשיבה.
22. 22. כאמור, צו ההגנה אסר על התובע להגיע לבית הנתבעת, להטרידה או להשתמש באלימות, אך לא אסר עליו להפגש עם הקטינה. כאשר נשאל התובע לגבי מפגשים שלא התקיימו, לפני הגשת התובענה, 11.05, טען שבחודשים 9/05 — 11/05, לא הגיע לקחת את הקטינה משום שעל פי צו ההגנה, נאסר עליו להתקשר עם הקטינה. לטענתו, בירר עניין זה עם העו»ס, אשר אמרה לו שאסור לו להתקשר לקטינה. בעדותו טען התובע שגם הנתבעת פרשה כך את הצו (עמ’ 4, ש’ 1) וגם בעת מתן העדות סבר שאסור לו להתקשר לקטינה. התובעת טענה שביום 24.12.05 (דהיינו לאחר הגשת התביעה), קיבל התובע את הילדה על מנת שתשהה עימו ביום שישי וביום שבת. למרות זאת נטל התובע את הילדה ביום שישי, בשעה 12:00 והשיבה באותו יום בשעה 17:00, כעבור 5 שעות בלבד.
23. 23. כאשר נשאל על מפגשיו עם הקטינה, במועדים שלאחר הגשת התובענה, העיד התובע שבמהלך חצי שנה נפגש עם הקטינה 3 — 4 פעמים, או יותר. התובע הודה ששני ביקורים בוטלו שלא באשמת הנתבעת, פעם אחת משום שסייע לאמו לעבור דירה ובפעם אחרת בשל מחלתו. ב»כ הנתבעת הבהיר את העובדה שהוא חוקר את התובע, לגבי מועדים שלאחר הגשת התובענה, על מנת להוכיח שלתובע התנהגות שיטתית, בה אינו בא לקחת את הקטינה, מסיבותיו הוא ולא מסיבות הקשורות בנתבעת. לא שוכנעתי בצדקת טענה זו.
24. 24. בתסקיר הראשון, מיום 12.03, ציינה פקידת הסעד שלדברי התובע, נהגה הנתבעת לפנות בתלונות למשטרת ישראל, לאחר כל דקה שהתובע אחר להשיב את הקטינה ואף נהגה לנתק את שיחות הטלפון ביניהם, כאשר אלה חרגו מהזמן שהוקצב. הנתבעת אישרה שניתקה את קו הטלפון מחברת «בזק» בביתה, ונימקה זאת בטענה שהתובע נהג להתקשר בזמנים לא סבירים, בלילה וביום וכי הדבר הפריע לה ולקטינה. לטענתה, במועדים בהם היה התובע אמור להתקשר לקטינה, הילדה נמצאה בבית והמתינה לשיחה. פקידת הסעד ציינה גם שלדברי הנתבעת, התובע מרבה לאחר להשיב את הקטינה ממפגשים עמו וכי היא חוששת שהוא אינו דואג באופן מלא לצרכיה ומעדיף את צרכיו. עוד צוין שהנתבעת אינה חשה שבאפשרותה לסמוך על התובע ומתנגדת להרחבת הביקורים, למרות שלטענתה, הייתה רוצה לעודד קשר בינו לבין הקטינה.
25. 25. הנתבעת הצהירה שהקטינה סיפרה שבעת ביקוריה אצל התובע, הוא לא חדל מלגדף אותה ואת הוריה. הנתבעת העידה שברשותה הקלטות בהן נשמע התובע מקלל אותה ואת אמה ואולם הקלטות אלה לא הוצגו בפני ביהמ»ש ועל כן טענה זו לא הוכחה.

עוד הוסיפה הנתבעת וטענה שהתובע נוהג בחוסר זהירות עם הקטינה. התובע אינו מקפיד לחגרה בחגורת בטיחות, במהלך הנסיעה ברכב ואינו מורח לה קרם הגנה. נטען גם שלאחר שארעה לתובע תאונת דרכים, הוא שלח את הקטינה לביתה בטרמפ, עם אדם זר. מתברר שהאירוע הנטען התרחש לאחר הגשת התובענה, לא רק זאת, אלא שהוכח שגם הנתבעת וגם הקטינה הכירו את הידיד אשר לקח את הקטינה ועל כן אין המדובר באדם זר.

26. 26. אין ספק שחוסר האמון שהנתבעת רוחשת לתובע, בכל הקשור לטיפולו בקטינה וטענותיה כלפיו, מחלחלים ומגיעים לקטינה ומשפיעים לרעה על הקשר בינה לבין אביה. יחסה של האם כלפי האב ניכר היה גם בדרך ניהול הדיון, כאשר התובע נחקר לגבי טיפולו בקטינה. בין היתר, נשאל שאלות באשר לאופי ביקורי הקטינה בביתו, האם הוא נוהג לשאול את הקטינה אודות שיעורי הבית והאם עוזר לה בלימודים, האם מתעניין לגבי ביה»ס ולגבי חבריה של הקטינה וכיוצ»ב. התובע טען שהקטינה אינה מוכנה לשתף אותו בחייה וגם בכל הנוגע ללימודים ולביה»ס ופוטרת אותו בכך שאין זה מעניינו. עדותו של התובע בעניין זה הייתה אמינה ואין לי אלא לקבלה.
27. 27. התובע טען גם שהקטינה מסרבת לקבל ממנו מתנות. במהלך הדיון התברר שהנתבעת תרמה לגן הילדים את הטרמפולינה שרכש התובע לקטינה. לטענתה, את האופניים שרכש התובע לקטינה, לא יכולה הייתה להעלות לדירה בקומה השלישית. בתצהירו, טען התובע שמאז הגשת התובענה הפכה הקטינה פתוחה יותר כלפיו, אולם עדיין אינה מסכימה לקבל ממנו מתנות.
28. 28. מכתבי הטענות, מהחקירות, מהראיות ומתסקירי פקידת הסעד, שוכנעתי שהנתבעת הקשתה על מפגשי התובע עם הקטינה ועשתה פעולות שנועדו למנוע בעדו מפגשים אלה. אמנם מפגשי התובע עם הקטינה היו מועטים והנתבעת ביקשה לתלות בתובע את האשמה בכך ואולם, אין להתעלם מהעובדה שמיעוט המפגשים נבע מחששו של התובע שהנתבעת תמשיך לטפול עליו האשמות.

להלן אבחן האם עומדות לתובע עילות נזיקיות כנגד הנתבעת.

29. 29. הנזקים בגינם מבוקש הפיצוי בתובענה זו, הינם: נזק לא ממוני, בגין עוגמת נפש ונזק ממוני, בגין הוצאות נסיעה שהוציא התובעת, לטענתו, בימים בהם נמנע ממנו מפגש עם הקטינה.
30. 30. התובע לא התייחס בתביעתו לעילות הנזיקין בגינן הוגשה התובענה, אך הקפיד לציין את פרטי האירועים ומעשי ומחדלי הנתבעת, אשר מזכים אותו, לטענתו, בפיצוי. גם הצד שכנגד לא התייחס לעילות הנזיקין ועל כן, הוטלה מלאכה זו על ביהמ»ש.
31. 31. עוולת הרשלנות, נקבעה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ»ח — 1968 (להלן: הפקודה»). על פי סעיף זה:

«עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות… הרי זו התרשלות ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן הנסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.»

32. 32. על מנת שתקום אחריות בגין עוולת הרשלנות, נדרש קיומם של ארבעה יסודות: קיומה של חובת זהירות, הפרת החובה, התרחשותו של נזק וקיומו של קשר סיבתי בין הנזק להפרת חובת הזהירות.

להלן אבחן האם התקיימו יסודות העוולה בענייננו.

33. 33. על פי סעיף 36 לפקודה, אדם חב חובת זהירות:

«כלפי כל אדם…כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או מחדל».

34. 34. לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות בענייננו, יש לבדוק האם הנתבעת יכולה הייתה לצפות שמניעת המפגשים בין התובע לקטינה, יגרמו לו נזק.
35. 35. בע»א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש ואח’, פ»ד לז (1) 113, נקבע שקיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר «צריך היה» (OUGHT) לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה.
36. 36. בענייננו, מתקיימת דרישת הצפיות, שכן אין ספק שבמקרה בו נמנעים מפגשים בין הורה לבין בנו או בתו הקטינים, עלול הדבר לפגוע בקשר ההורי ובמקרים חמורים יותר, אף להוביל לניתוק הקשר הטבעי ביניהם. במקרים אלה, הנזק לקשר הורה — ילד, עלול אף להיות בלתי הפיך, דבר המונע מההורה למלא את תפקידו הטבעי כלפי יוצא חלציו. כאשר מניעת הקשר הינה זדונית ונעשית במכוון על ידי ההורה השני, קל וחומר שיש לצפות את התרחשות הנזק. מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו, צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם.
37. 37. הקשר בין שני אנשים, החולקים יחד הורות, הינו קשר יחיד ומיוחד והוא מצטרף לקבוצת הקשרים המשפחתיים כקשרי הורים וילדיהם, קשרי אחים וכיוצ»ב. בעניין זה אין נפקא מינה אם ההורים נשואים אם לאו. זיקה שכזו יוצרת חובת זהירות בכל הקשור לעניינים העולים מתוך הקשר האישי והקרבה המיוחדת והנוגעות לילד המשותף.
38. 38. בענייננו, קיימת גם חובת זהירות קונקרטית. התובע והנתבעת הביאו לעולם את הקטינה ובהעדר סיבה מוצדקת, על הנתבעת לאפשר לתובע להיפגש עם הקטינה ולהביא לקשר נורמטיבי ביניהם. כזכור, גם בהחלטתי מיום 3.03, קבעתי שהנתבעת נוהגת בקטינה כברכושה הפרטי ומבקשת לשלוט בתובע ובדרך פעולתו, גם במהלך ביקורי הקטינה אצלו. גם בתסקירים יש הדים לחוסר אמונה של הנתבעת, באשר לטיפולו של התובע בקטינה, בעוד שפקידת הסעד התרשמה מחוויות חיוביות של הקטינה עם אביה. התנהלותה של הנתבעת, אשר פעלה במעשיה ובמחדליה למניעת הקשר בין התובע לבין בתו הקטינה, באו לידי ביטוי בהליכים בביהמ»ש ועל כן ניתן לקבוע שהנתבעת הוזהרה מפורשות שהתנהגותה פוגעת פגיעה של ממש בתובע ובזכויותיו ההוריות, אלא שהיא בחרה לעצום עיניה.
39. 39. על פי הפסיקה, בגדר מעשה או מחדל רשלני יכול לבוא אף מעשה רצוני או זדוני אשר אינו סביר בקנה מידה אובייקטיבי, ראו ע»א 2034/98 אמין נ’ אמין ואח’, פ»ד נג(5) 69.
40. 40. לאור האמור לעיל, אני קובע שבמעשיה ובמחדליה האמורים, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות כלפי התובע.
41. 41. הנתבעת טענה שלא זו בלבד שהתובע לא הביא כל ראיה לכך שהמפגשים עם הילדה נמנעו באשמתה, אלא שגם לא עלה בידו להוכיח כל נזק שנגרם לו כתוצאה מאי קיום המפגשים. התובע לא צירף אף לא קבלה אחת בקשר עם הוצאות שלטענתו, הוציא, בשל אי קיום מפגשים עם הילדה ולא פירט כל נזק שנגרם לו כתוצאה מאי קיום המפגשים, למעט טענה כללית של עוגמת נפש. לטענתה, את «מידת עוגמת הנפש» שנגרמה לתובע, בשל אי קיום המפגשים, ניתן ללמוד מהעובדה שהתובע נמנע לקבל את הילדה, גם כאשר, לפי עדותו שלו, לא הציבה הנתבעת כל מכשול בפני המפגשים. על כן, גם לו היה עולה בידי התובע להוכיח שהמפגשים עם הילדה נמנעו באשמת הנתבעת, לא ניתן היה לפסוק לו כל פיצוי, בהעדר פירוט מינימאלי של הנזק שנגרם לו, בשל אי קיום המפגשים.
42. 42. המונח «נזק» הוגדר בסעיף 2 לפקודה:

«אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם, וכל אובדן וחיסור כיוצאים באלה». ההגדרה רחבה דיה בכדי לכלול נזק שאינו ממוני, כזה שענינו פגיעה נפשית, סבל, צער עוגמת נפש וכיוצ»ב.

43. 43. בע»א 243/83 עיריית ירושלים נ’ אלי גורדון, פ»ד לט(1), 113 נקבע, לעניין נזק שאינו ממוני כי:

«האם מוכרת, במסגרת עוולת הרשלנות, חובת זהירות מושגית לעניין נזק לא רכושי גרידא? לדעתי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. אמת הדבר, דומה שבעבר חובה כזו לא הוכרה … אך כבר נפסק לא פעם, כי «בדיני הרשלנות לא יצלחו הנסיונות לכפות על נסיבות המשתנות ממקרה למקרה קטגוריות נוקשות של מיון והגדרה מראש . . . הרי הסעיפים 35 ו-36 של פקודת הנזיקין [נוסח חדש], שבהם יסוד ושורש לעילת רשלנות בנזיקין אצלנו, מנוסחים במונחים כלליים וגמישים המאפשרים התפתחות פרגמטית של ההלכה הפסוקה, ללא נוקשות מיותרת» … כפי שראינו, אם הנזק הוא צפוי (במישור הטכני), כי אז צריך לצפותו (במישור הנורמאטיבי), אלא אם קיימים נימוקים שבמדיניות משפטית למסקנה שונה. איני סבור, כי נימוקים שכאלה קיימים לעניין הנזק הלא רכושי גרידא. כשלעצמי, איני רואה כל יסוד ראציונאלי להבחין בין נזק לא-רכושי, הכרוך בנזק רכושי, לבין נזק לא-רכושי, העומד בפני עצמו… אכן, עוולת הרשלנות צריכה להגן באופן שווה הן על האינטרס של הניזוק בגופו ובכספו והן על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו. אין לראות בנזק הלא-רכושי כדבר «פאראזיטי», הנסבל רק אם הוא טפל לנזק רכושי. יש להכיר בו כנזק בר-פיצוי, העומד ברשות עצמו. כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים וצריכים לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי».

44. 44. בתמ»ש (כפר-סבא) 19480/05 — פלונית נ’ עזבון המנוח פלוני ז»ל, תק-מש 2006(2), 98, עמ’ 109, סקר ביהמ»ש שורה של פסקי דין שניתנו לאחר פסק הדין בעניין גורדון, בהם נקטו בתי המשפט גישה דומה ופסקו פיצויים בגין פגיעות באינטרסים לא מוחשיים של תובעים בנזיקין, ראו ע»א 4500/90 מאיר הרשקו ואח’ נ’ חיים אורבך, תק-על 95(1), 645, שם נקבע פיצוי בגין עוגמת נפש לכותב שהפרו זכויות יוצרים השייכות לו, ע»א 558/84 מזל כרמלי נ’ מדינת ישראל ו-4 אח’, פ»ד מא(3), 757, שם נקבע פיצוי בגין פגיעה בכבודו ובחירותו של אדם שאושפז בכפיה ושלא כדין בבית חולים לחולי נפש וע»א 1730/92 פדאללה חסן פארס מצראווה נ’ חסן פארס אחמד, תק-על 95(1), 1218 ,עמ’ 1220, שם נפסק פיצוי לאשה בגין כאב וסבל שנגרמו לה עת גירשה בעלה בעל כורחה. בשנים האחרונות, נפסקו פיצויים, בגין נזקים שאינם ממוניים, לנשים שהיו מסורבות גט, משך שנים ארוכות.
45. 45. בענייננו, הנזק לו טען התובע הינו מניעת קשר בינו לבין הקטינה. על פי הראיות שהובאו בפני ביהמ»ש, הקטינה החלה לפתח כלפי התובע סרבנות, כך שעל פי עדותו, מונעת ממנו מידע על חייה, מסרבת לקבל ממנו מתנות ולטענת האם, אף מסרבת להיפגש עמו. אין ספק שדברים אלה הסבו לתובע עוגמת נפש. בהמשך אתייחס לחשיבות הקשר שבין הורה לילדו.
46. 46. בספרם «הגירה וחטיפות ילדים — היבטים משפטיים ופסיכולוגיים», הוצאת נבו, קובעים המחברים, מורן, עמירן ובר, שחטיפות ילדים, יוצרות לא אחת גם עילה לתביעה נזיקית וכי מעבר להוצאות הכספיות הכבדות, קיימים גם נזקים נפשיים חמורים, שקשה לאמוד את שעורם. אמנם במקרה דנן אין המדובר בחטיפת ילדים, אולם בודאי שהמדובר בניתוק וקביעתם ש»אין לך קשר חזק יותר מהקשר שבין הורה לילדו וניתוקו של הילד מהורהו עלול לגרום נזק נפשי רב» (עמ’ 263), יפה גם כאן.

הואיל וקבעתי שהנתבעת מנעה מהתובע קשר עם הקטינה והואיל והוכח שמעשיה הביאו לניתוק הקשר ביניהם, דבר שהסב לתובע עגמת נפש, הרי שנקבע בזה שלתובע נגרם נזק.

47. 47. כאמור, תנאי נוסף לאחריותו של המזיק הוא שהתרשלותו היא שגרמה לנזקו של הניזוק, דהיינו, שקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, ראו ע»א 576/81 בן שמעון נ’ ברדה, פ»ד לח(3) 1.
48. 48. התובעת ביקשה לטעון שלא היא זו שמנעה את הקשר בין התובע לבין הקטינה וכי התובע נמנע לקבל את הילדה, גם כאשר, לפי עדותו, לא הציבה בפניו כל מכשול. אכן הנתבע העיד שהיו מקרים בהם לא הגיע לביקור, הן בשל מחלתו או בשל מעבר הדירה של אמו ואולם, ארועים אלה התרחשו, כאמור, לאחר הגשת התובענה ולא קיבלתי טענות ב»כ הנתבעת שהמדובר בהתנהגות סדרתית של התובע. בנוסף, לאור סקירת האירועים דלעיל, קבעתי שהנתבעת פעלה למניעת המפגשים בין התובע. פעולות אלה הביאו לניתוק הקשר בין התובע לבין הקטינה ובכך מתקיים יסוד הקשר הסיבתי בין מעשיה ומחדליה של הנתבעת, לבין הנזק שנגרם לתובע — מניעת הקשר בינו לבין הקטינה.
49. 49. יש לבדוק אם בנוסף לעוולת הרשלנות, קיימת, במקרה דנן, גם עילה בגין עוולת הפרת חובה חקוקה — חובת ציות לערכאה שיפוטית מכח סע’ 287 לחוק העונשין, תשל»ז- 1977 (להלן: «חוק העונשין»).

האם הפרה הנתבעת חובה חקוקה בכך שפעלה בניגוד להחלטת ביהמ»ש, אשר הסדירה את מועדי הביקורים בין התובע לבין הקטינה?

בסעיף 287 לחוק העונשין נקבע:

«המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין דינו מאסר שנתיים».

50. 50. על פי סעיף 63 לפקודה, מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק, למעט הפקודה והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. בס»ק ב’ נקבע שלעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או שלבני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.
51. 51. בנקודה זו יש להוסיף שבסעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ»ב — 1962 (להלן: «חוק הכשרות»), נקבע ש»באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין». בסעיף זה נקבע שטובת הקטין הינה עקרון מנחה בכל ענייניו של הקטין ולא יכול להיות חולק שהחיקוק נועד לשמירת זכויותיו וטובתו של הקטין.

בת»א (ת»א) 1916/88 פלוני נ’ פלוני, תק-מח 97(2), 330, שהינו פסה»ד בעניין אמין הנ»ל, בגלגולו הראשון, נקבע שאף חוק הכשרות אינו מותיר את חובות ההורה כלפי ילדו במישור המוסרי בלבד, אלא נותן להם תוקף משפטי, כמפורט בפרק ב’ לאותו חוק. עוד נקבע שחוק הכשרות מגדיר את תפקיד ההורים הגדרה משפטית, לרבות החובה «לדאוג לצרכי הקטין», כאשר אין ספק, כי צורכי הקטין אינם מתמצים בצרכים חומריים בלבד והוא אף קובע את קנה המידה לטפולם בקטין, «לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין». פסה»ד קבע שהמחשבה היא שהורים מסורים דואגים לקטין, מטפחים אותו, תוך קשר הדוק עימו וממילא ברור שחובת שמירת הקשר, האיכפתיות, הדאגה והטיפוח הן חובות משפטיות ולא מוסריות בלבד. אמנם פסה»ד דן בתביעת ילדים כנגד אביהם, בטענה שגרם להם נזקים נפשיים בכך שנמנע משמירת קשר עמם ואולם דברים אלה יפים גם לענייננו.

52. 52. בפס»ד ועקנין הנ»ל, נקבע שעל פי סעיף 63 לפקודה יש לקיים חמישה יסודות מצטברים, להחלתה של העוולה:

א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.

ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.

ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו.

ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק.

ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.

53. 53. בענייננו, יסודות אלה מתקיימים במלואם. בהחלטת ביהמ»ש, חוייבה הנתבעת לאפשר לתובע לקיים קשר עם הקטינה, ההחלטה נועדה לטובתו של התובע ובעניין זה יצוין שהיא נועדה גם לטובת הקטינה. במעשיה ובמחדלה, מנעה הנתבעת קשר בין הקטינה לבין התובע והדבר גרם לנזק בקשר שבין התובע לקטינה. בנוסף, נזק זה הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק ובמקרה דנן, ביהמ»ש, שכן ברי שהחלטת ביהמ»ש בעניין הסדרי הקשר נועדה לגרום לקשר בין האב לבין בתו ועל כן, הנזק שנתבקש למנוע הוא בהחלט הנזק של אי קיום קשר בין התובע לבין הקטינה.
54. 54. לאור האמור לעיל, עומדת לתובע עילה נזיקית כנגד הנתבעת, או מחמת רשלנותה או מחמת הפרת חובה חקוקה. בספרם הנזכר, «הגירה וחטיפות ילדים» כתבו המחברים, בעניין הגירה כי «את עילות הנזיקין ניתן לשבץ במסגרת עילת הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות». דברים אלה יפים גם לענייננו.
55. 55. בסיכומיה הוסיפה הנתבעת וטענה שכל פסיקת פיצויים לתובע תהווה הקטנה עקיפה של המזונות, שהתובע משלם לילדה. לטענתה, הילדה והנתבעת מתקיימות מקופה משותפת המורכבת מכספים שהנתבעת מקבלת עבור עבודתה ומדמי מזונות שמעביר התובע. פיצויים שיפסקו, במידה שיפסקו — ישתלמו לתובע מאותה קופה משותפת. בקופה יישארו פחות כספים לילדה והיא תסבול מכך באופן ישיר. זו תהייה תוצאה בלתי סבירה — שהאב פוגע כלכלית בילדה, כדי לפצות את עצמו בשל עוגמת נפש שכביכול נגרמה לו מאי קיום המפגשים איתה.

טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה ולא התאפשר לנתבע להשיב עליה ומסיבה זו ניתן היה לדחותה על הסף. למעלה מן הצורך אוסיף שגם לו הייתה מועלית טענה זו כדין, הייתי דוחה אותה, זאת בשל חשיבות הקשר שאני רואה בין הורה לבין יוצא חלציו. התופעה של מניעת קשר בין הורה לילדיו, אשר כונתה לעיתים בפסיקה כ»תופעת הניכור ההורי», היא רעה חולה שיש לעקור מן השורש. לעיתים, הפגיעה בכיסו של ההורה המנכר, היא הדרך היחידה בה ניתן להתמודד עם בעיה זו ועל כן קבלת עמדתה של הנתבעת בעניין זה, תבטל אפשרות להשתמש בכלי המעשי היחיד הקיים (פרט לנקיטת צעד דרסטי יותר של מאסר). לפיכך, נדחית טענה זו.

56. 56. בשורה ארוכה של פסקי דין הדגישו ביהמ»ש, כי בדרך כלל, משלמים ילדים מחיר כבד ביותר, בשל ניכור הורי וכי יש לנקוט צעדים שונים למניעתה ולצמצומה של התופעה.
57. 57. על תסמונת התנכרות להורה ועל המונח «ניכור הורי» נכתב ברע»א 3009/02 פלונית ואח’ נ’ פלוני ואח’, פ»ד נו(4) 872, בבקשת ערעור על פסק דינו של ביהמ»ש המחוזי בירושלים, מפי כב’ הש’ א’ גרוניס:

«את המונח ניכור הורי (arental Alienation Syndrome) טבע לראשונה הפסיכיאטר האמריקאי, פרופ’ ריצ’רד גרדנר, לפני כחמש עשרה שנים… פרופ’ גרדנר הגדיר את הסינדרום כהפרעה, אשר הביטוי העיקרי שלה נמצא בגינוי או התנכרות מצידו של ילד כלפי אחד מהוריו, כאשר אין כל צידוק לכך… ביטוי לתסמונת נמצא, בין היתר, בסירוב של הילד לקיים קשר עם אחד ההורים. מכאן השימוש במונח «סרבנות קשר» כדיבור נרדף לניכור הורי, אף שאין הראשון אלא אחד המאפיינים של התסמונת… «.

בעמ»מ 90/97 מורן נ’ מורן, דינים מחוזי, כרך לב (2) 597 נקבע:

«התסמונת הנדונה מזיקה מאד להתפתחותו של הילד. היא יוצרת אצלו תפיסה חד מימדית של אנשים ושל מערכת יחסים ומעוותת במיוחד את ההבנה שתהיה לו על מהות של מערכות יחסים בתוך המשפחה. אחד המרכיבים המהותיים המאפשרים קיומם של חיי משפחה תקינים היא היכולת לראות את נקודת מבטו של הזולת. להבין שחלק מהצדק נמצא בצד השני. אדם הרואה את מערכות היחסים דרך פיצול של טוב ורע אינו מסוגל לכך. מתפתחת אצלו הכנה גרועה לחיי המשפחה. ילדים המפתחים תיסמונת של סרבנות קשר לומדים להשתמש במניעת אהבה כמניפולציה וכעונש. הם מפתחים חוסר אמון כללי וחשדנות בבני אדם. הם לומדים כי הם אינם רשאים להיות בקשרים טובים בו זמנית עם אנשים שונים, הם מעוותים את הדמות הפנימית ואת הייצוג הפנימי של ההורה המנוכר. נזקים ומצוקות נוספים המתוארים בספרות מסבירים מדוע מצב כזה הינו מצב בלתי נסבל עבור ילד ומדוע יש לנקוט באמצעים טיפוליים מידיים כדי לחלצו ממצב זה. מדוע חשוב להסביר להורים שקשר טוב עם שני ההורים בו זמנית הוא חשוב ביותר עבורו בהווה ומהווה תנאי ליצירת קשרים אינטימיים בעתיד. ומדוע חשוב להבהיר להורים את זכותו של הילד לממש קשרים טובים עם שני הוריו»

58. 58. במאמרה «חשיבה מחודשת של הניכור ההורי ועיצוב מחדש של השרותים לקשר בין הורה — ילד עבור ילדים הדוחים או מסרבים לקיים הסדרי ראייה» כתבה ג’אנט ר. ג’ונסון, שילד מנוכר מוגדר כילד המבטא, בצורה חופשית, רגשות ואמונות שליליים בלתי מוסברים (כגון כעס, שנאה, דחיה ופחד) כלפי הורה, רגשות שהינם בלתי תואמים לניסיון הממשי של הילד עם אותו הורה. מנקודת מבט זו, ההתנהגויות המתוכננות של ההורה כבר אינן נקודת ההתחלה. הבעיה של הילד המנוכר מתחילה בהתמקדות ראשונית, ניטרלית ואובייקטיבית בילד, בהתנהגותו הנצפית וביחסי הורה — ילד. עוד נכתב שברוב המקרים, ההורים הדחויים הם במקום כלשהו, בין הורים טובים להורים טובים דיים, שאין להם היסטוריה של התעללות פיזית או רגשית כלפי הילד. למרות שיתכן ויש גרעין של אמת לטענות והאשמות הילד כלפי ההורה הדחוי, העמדות השליליות הקיצוניות והרגשות הקשים שלו הינם עיוותים. (המאמר תורגם מאנגלית ע»י יעל הרמל).
59. 59. אין חולק שבין התובע לבין הנתבעת קיים מתח רב, הנובע מהיחסים ביניהם והמטיל צלו על הסדרי הקשר שבין התובע לבין הקטינה. הנתבעת טענה שהתובע נוהג באלימות מילולית כלפיה וכלפי אמה והתובע הודה בכך שבעת שהתקשר לדבר עם הקטינה, ביקש לדבר עם «היתומה». התובע טען אמנם שאמר זאת על מנת שהנתבעת ואמה תגענה למסקנה שלדעתו, הן תעשינה הכל על מנת שלילדה לא יהיה אבא, אך ברור שלא ניתן להתעלם מההשלכות השליליות שיש להתייחסות זו. הנתבעת טענה שבידה הקלטה בה התייחס התובע לאביה כשתום עין ולנתבעת ולאמה קרא «זונות». התובע הכחיש טענות אלה וגם לא הוכחו טענות הנתבעת כאילו ירק התובע לכיוון אמה. יחד עם זאת התברר שהתובע התקשה, לעיתים, לשלוט בכעסו ונטה לאבד את שלוותו, בשעה שדיבר עם הנתבעת או עם אמה ובארועים מסויימים נהג כלפיהן בגסות, בלשון המעטה. גם פקידת הסעד ציינה בתסקירה שהקטינה טענה בפניה שבעבר «אבא עשה לי ולאמא דברים קשים», למרות שלא ידעה לתאר כיצד בדיוק פגע בה. עוד סיפרה שהתובע כועס מאוד על אמה והסבים וטוען שהנתבעת לקחה ממנו הרבה כסף. עוד אוסיף שהעובדה שהתובע אינו מסוגל להמנע מפעולות הפוגעות בנתבעת ובאמה, מזינה את הגלגל החוזר של פעולה — תגובה, בחינת שפיכת שמן על המדורה.
60. 60. לאור האמור לעיל, אני קובע שלתובע אשם תורם בהתרחשויות.
61. 61. הערכת נזק שאינו ממוני נתונה מעצם טיבה לשיקול דעתו של בית המשפט. הואיל ואין המדובר בנזק קצוב או נזק הניתן למדידה מדויקת, נתון הוא להערכה ואומדן. ברי כי הערכה זו תושפע, בין השאר, מעמדתו וראייתו האישית של בית המשפט, מעולמו הערכי ומהמשקל שהוא נותן לחומרת העוולה מחד ורגישותו לנזקו של הנפגע מאידך, עניין זה נוהגים אנו לכנותו «מדיניות שיפוטית». לא פעם שיקולים החיצוניים לעצם האירוע משפיעים על הערכתו של הנזק .

במקרה דנן, העמיד התובע את נזקו הלא ממוני, בגין עגמת נפש, על סך 25,000 ₪ ואת נזקו בגין הוצאות נסיעה, על סך 1,000 ₪.

62. 62. פקידת הסעד התרשמה מכך שהתובע מעוניין, באופן כן ואמיתי, בהרחבת הקשר עם הקטינה ורואה בה חלק אינטרגלי ממשפחתו וכאמור, ציינה גם שבעת שהקטינה דיברה על אביה, אורו עיניה וניכר שחוותה חוויה מכילה וחיובית בקשר עמו. בנסיבות אלה ניתן לקבל את טענת התובע שנגרמה לו עגמת נפש, בשל הריחוק שנוצר בינו לבין בתו הקטינה ועקב מניעת הקשר ביניהם, בשל מעשיה ומחדליה של הנתבעת. העובדה שהורחק מהקטינה, עקב הגשת תלונות מצד הנתבעת, העובדה שהיה עליו להמתין שעות רבות, מחוץ לדירת הנתבעת וכיוצ»ב מובילה למסקנה שעל הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו.
63. 63. לאור האמור לעיל ובהתחשב באשמו התורם, על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזק זה, בסך 10,000 ₪.
64. 64. התובע אמנם לא הוכיח, באמצעות קבלות או באמצעות ראיות אחרות, את הוצאות הנסיעה, אולם לא יכול להיות ספק שבפועל הוציא התובע לריק הוצאות נסיעה או הוצאות דלק, אשר אני מעריכם בסך 250 ₪. ועל כן איני מחייב את הנתבעת בפיצוי התובע בגין נזק זה.
65. 65. בקשת התובע לקביעת הוצאות משפטיות מיותרות כתוצאה ממעשיה של הנתבעת, נדחית מחוסר הוכחה.

סיכום

66. 66. לאור האמור לעיל, הנתבעת תפצה את התובע בגין צער ועוגמת הנפש, בסך 10,000 ₪ ובגין הוצאות מיוחדות בסך 250 ₪. סכום שלא ישולם בתוך 30 יום, יישא הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית מרבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
67. 67. לאור המנעות הצדדים מדיון בעילות הנזיקין ולאור תוצאות פסק הדין, אינני מחייב את הנתבעת בשכ»ט עו»ד.

הערת העורך: על פסק הדין הוגש ערעור לביהמ»ש המחוזי ובהמלצתו, חזרה בה המערערת מהערעור

ניתן היום כ»ז בשבט, תשס»ז (15 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.

♦